שאלה:
אבי נפטר באייר שנה שעברה, ומאז הייתי חזן כל תפילה בימות החול במשך השנה. באותה שנה בי"ז בתמוז בצהריים, מתוך חוסר תשומת לב, שתיתי כוס מים. כמובן שהצטערתי מאוד, אבל לא חשבתי שיש לכך השלכה כל שהיא, והייתי חזן בתפילת מנחה של הצום. לאחר מכן אמרו לי שמי שלא צם אינו יכול להיות חזן, האם זה נכון, והאם הברכות שברכתי היו ברכות לבטלה?
תשובה:
מי שפטור המתענית האם יכול להיות חזן
מקור הדין שמי שאינו מתענה לא יכול להיות חזן הוא דברי הגאונים שמובאים בטור (או"ח תקסו) וזה לשונו: "כתב רב נתן שליח ציבור שאינו מתענה אינו יכול להתפלל שכיוון שאינו מתענה אינו יכול לומר 'עננו' ".
הטור הקשה: "ואיני יודע למה שהרי אינו אומר ביום תעניתי אלא ביום התענית הזה ותענית הוא לאחרים". משמע מדברי הטור שכל הסיבה שרב נתן אמר שמי שאינו מתענה אינו להיות שליח ציבור היא מפני ששליח הציבור בתענית אומר בתפילה לומר 'עננו' ומי שאינו מתענה אינו יכול לומר כן, שהרי אם יאמר כן ישקר. והבין הטור שאם לא היה בכך שקר לא הייתה בכך שום בעיה, ולכן הקשה הרי הוא לא אומר שהוא מתענה אלא שזהו יום תענית, וכיון שאין בכך שקר אין סיבה שלא יאמר 'עננו', ואין סיבה שלא יהיה שליח ציבור. ועל כן הסיק הטור: "ודאי אם אפשר שיהיה שליח ציבור המתענה טוב הוא מאחר אבל אם אי אפשר נראה לי שיכול להתפלל".
בפשטות כוונת הטור היא ששליח ציבור זה אף שאינו מתענה יכול אפילו לברך 'עננו', ורק שיכול להוסיף את נוסח עננו בתוך שומע תפילה, שהרי כתב הטור בתחילת הסימן 'שליח ציבור אומר עננו בין גואל לרופא וחותם ברוך אתה ד' העונה לעמו ישראל בעת צרה', ועל כך כתב שגם מי שאינו שליח ציבור יכול לומר עננו. למדנו אם כן שאף שאינו מתענה אין זו ברכה לבטלה (אמנם הט"ז בס"ק ז נקט שאף הטור מודה שאינו רשאי לברך דהוי ברכה לבטלה וצ"ב).
למה לדעת הטור גם שאינו מתענה יכול לברך 'עננו' ואין זו ברכה לבטלה?
לכאורה היה נראה שטעם הדבר הוא שהחיוב לומר 'עננו' אינו נובע מהתענית אלא מחמת היום. זהו יום שיש בו שני חיובים נפרדים: חובה אחת להתענות וחובה שנייה לומר 'עננו'. כיוון שאלו שני חיובים נפרדים שאחד אינו נובע מהשני, גם מי שאינו מתענה צריך לומר עננו; אמנם הוא חולה ואינו יכול לצום, אך חולשתו זו מונעת ממנו רק לצום, ולא מונעת ממנו לומר עננו, ואם כן למה שיפטר מחובת אמירת עננו.
אכן אי אפשר לומר שזו סברת הטור, שהרי מדברי הטור לפני כן מוכח שהחיוב לומר 'עננו' תלוי בתענית. הטור כותב במפורש שרק אם יש עשרה שמתענים אומרים עננו: "אבל הכא לעניין קביעות ברכה צריך שיהיו עשרה ואפילו אם יש עשרה בעיר שמתענין אם אין עשרה בבית הכנסת אינן יכולים לקבוע ברכה". אם החיוב לומר עננו היה נובע מהיום ולא מכך שמתענים מה זה משנה שאין מתענים, וכי בגלל שלא מתענים היום משנה את תכונתו? וכי אם לא צמים בי"ז בתמוז הוא מפסיק להיות י"ז בתמוז? אלא ברור שהטור סבר שאמירת 'עננו' לא נובעת מהיום אלא מהתענית, ועל כן אם לא מתענים לא אומרים עננו, ומעתה צריך להבין מדוע מי שאינו מתענה יכול להיות שליח ציבור הרי כלל לא נתחייב בברכת עננו.
ונראה שהחיוב לומר 'עננו' הוא חיוב שונה משאר חזרת הש"ץ. חזרת הש"ץ נתקנה כדי ששליח הציבור יוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל, על כן ברור שמי שאינו יכול להוציא את היחיד ידי חובתו לא יכול להיות שליח ציבור. אמנם 'עננו' אינו כלל חובת יחיד, שהרי יחיד בתפילתו אינו אומר 'עננו' בתור ברכה בפני עצמה, אלא זוהי חובה שמעיקרה מוטלת על הציבור; ציבור שמתענה מחוייב למנות אדם שיאמר תפילה זו. כיוון שכך כל מי שהוא חלק מהציבור שמתענה, אף אם הוא באופן אישי אינו מתענה, מחוייב באמירה הציבורית של 'עננו', ולכן יכול כל אחד להיות שליח ציבור.
כפרוש זה נראה ממה שכתב הב"ח בדעת הטור לגבי עלייה לתורה של מי שאינו מתענה: "ולפי סברת רבינו נראה דהוא הדין דיכול לקרות בתורה אפילו אינו מתענה דקריאת הציבור חובה מוטל על הכל על ידי העשרה שמתענין".
במה חלק רב נתן?
הב"ח כתב שאמנם רב נתן מודה לטור שמי שאינו מתענה יכול לעלות לתורה (והט"ז נקט שאף אינו רשאי לעלות לתורה ואם עולה לתורה ברכתו ברכה לבטלה ואכמ"ל במחלוקת זו), אך לעניין אמירת 'עננו' סבר רב נתן שהחובה היא אישית של המתענים ולכן רק מי שמתענה יכול לומר עננו.
אמנם בעניותי איני רואה מה סיבה לומר כן, שהרי הנוסח שלנו הוא "ביום צום תעניתנו", ומי שאינו מתענה אם יאמר נוסח זה ודאי הוא משקר, נמצא שאף לדעת הטור אינו יכול להיות שליח ציבור. מעתה, לולא דברי הב"ח, היה אפשר לומר שמה שכתב רב נתן שאינו רשאי להיות שליח ציבור הוא מפני שגם נוסחתו הייתה "ביום צום תעניתנו".
השלחן ערוך (סעיף ה) פסק כדעת רב נתן שמי אינו מתענה רשאי להיות שליח ציבור, ואם כן שתי האפשרויות כיצד להסביר את רב נתן הן בעצם אפשרויות כיצד להסביר את השלחן ערוך.
מי שאכל האם יכול להיות חזן
אמנם לכאורה כל דיון זה איננו נוגע לעניינו. הטור, הב"ח והשלחן ערוך דיברו על אדם שפטור מהתענית ואינו מתענה כלל, ולגביו נאמר שאינו חייב באמירת 'עננו' ואינו יכול לומר "ביום צום תעניתנו". אבל במקרה שלפנינו, השואל הוא בריא וחייב בתענית, אלא שהוא אכל בטעות. אדם זה חייב להמשיך ולצום, ואינו צריך לצום יום אחר במקום. כך מפורש בפוסקים רבים, וכך כתב המשנה ברורה (תקסח ס"ק ח): "בארבעה תעניתים הכתובים או שאר תענית ציבור אם שכח ואכל בו בודאי מחויב להשלים התענית ואין צריך להתענות יום אחר". אם כן אכילתו זו בעצם לא הוציאה אותו מכלל התענית, וכיוון שהוא צריך להמשיך ולהתענות, על פניו נראה שיכול לומר "ביום צום תעניתנו" שהרי הוא מתענה, ואף יש מקום גדול לומר שכשם שהוא חייב להמשיך ולהתענות כך הוא שייך בכל הלכות התענית וחייב לומר עננו. ולפי זה אין שום סיבה של יהיה שליח ציבור אף לכתחילה.
אלא שכשמעיינים בדבר יותר נראה שאינו יכול להיות חזן.
הרי"ף (תענית ד א) הביא את דברי הירושלמי לגבי מי שקיבל על עצמו תענית סוף שכח ואכל בה:
"נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו רבי אבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים".
וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך (תקסח א).
דין זה דורש הסברה. לכאורה שני דינים אלו סותרים זה את זה. בפשטות יש שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה שתענית פרושה יום שלם שאדם לא אוכל בו. לפי אפשרות זו מובן הדין הראשון של הירושלמי שאם נדר להתענות יום בסתם, ושכח ואכל, צריך להתענות ביום אחר, שהרי היום שהתחיל להתענות בו לא נקרא תענית כיוון שאכל בו. אבל לפי אפשרות זו קשה הדין השני של הירושלמי שהרי לפי אפשרות זו גם הנודר להתענות ביום זה ושכח ואכל, אין צריך להמשיך ולצום, שכן גם אם יצום עד סוף היום לא תהיה זו תענית, ואילו הירושלמי כתב שצריך להשלים תעניתו. האפשרות השנייה היא שאם אדם צם כמעט כל היום אלא שבאמצע שכח ואכל, יום זה נקרא תענית. לפי אפשרות זו מובן הדין השני של הירושלמי שאם קיבל תענית ביום זה ואכל צריך להמשיך את הצום, אך לא מובן למה אם קבל סתם יום אינו יכול להמשיך את היום שהתחיל בו.
ונראה שלאיסור האכילה בתענית יש שני מרכיבים. יש את ההימנעות ממעשה האכילה מצד העונג שיש במעשה האכילה, ויש את התוצאה שנגרמת מכך שהאדם לא אוכל, 'התמעטות חלבו ודמו'. כאשר אדם שכח ואכל בתענית, הוא הפסיד לחלוטין את המרכיב של התוצאה, שכן גם אם לא יאכל מכאן ואילך הכוחות שלו כבר לא יתמעטו ברמה של תענית, אמנם את המרכיב של ההימנעות ממעשה האכילה הוא הפסיד לרגע אחד בלבד, אבל החל מהרגע הבא הוא יכול לקיימו כאילו לא אכל. לכן אדם שאכל בתענית, אם יש אפשרות להתענות ביום אחר יום שלם, ברור שהוא מחוייב בדבר, שהרי הוא מחוייב ב'התמעטות חלבו ודמו' ברמה של תענית ורק אם יתענה ביום אחר יקיים את חובתו זו. אמנם אם אינו יכול להתענות ביום אחר (כיוון שקיבל על עצמו להתענות דווקא ביום זה) הרי שהוא הפסיד לחלוטין את מרכיב התוצאה של התענית ואין לו כל יכולת לקיימו, אך מכל מקום לא יאכל באתו יום שכן בכך הוא לפחות מקיים את מרכיב המעשה של התענית - ההימנעות מהעונג שבאכילה. בתענית ציבור אין אפשרות להשלים את התענית ביום אחר, יש לתענית תאריך קבוע, ולכן צריך להמשיך לצום אם בטעות אכל כדי לקיים לפחות את המרכיב של ההימנעות ממעשה האכילה.
אם כנים דברינו, הרי שיש לדון האם כאשר יש רק את המרכיב של ההימנעות מאכילה יש לכך שם תענית או לא, ובכך תהיה תלוייה השאלה אם יש במצב זה חיוב לומר 'עננו' ואם באמירה 'יום צום תעניתנו' יש שקר, וממילא אם מי שאכל בתענית יכול להיות שליח ציבור.
מדברי תרומת הדשן (שהביא הבית יוסף שם) שאין זה קרוי תענית שכן כתב :
"בתענית ציבור קבוע מגזרת חכמים וחובה להתענות, אם שכח ואכל צריך להשלים על כרחו, שהרי יום זה אסור באכילה מדרבנן, ואין צריך לפרוע אחר תחתיו דדווקא יום זה חובה ולא אחר".
מה הכוונה 'על כרחו', במה הוא שונה מכל אדם? ונראה שכל אדם כאשר הוא צם, צומו עולה לו לשם תענית, ולכן לא חשוב הדבר בעל כורחו. אבל מי שאכל בשוגג בתענית שוב אין זו תענית, ואף על פי כן אסור לאכול, ולכן חשוב הדבר בעל כורחו.
נמצינו למדים שמי שאכל בשוגג בתענית, אף על פי שאוסר לו לאכול, לא חשוב הדבר תענית, ואם כן אינו יכול לומר עננו וממילא אינו יכול להיות שליח ציבור.
