בס"ד
בענין "פרה אדומה-חק או כפרה"
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (י"ט ב')
ופירש"י לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה.
והביא מר' משה הדרשן כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם, כך יביאו זו לכפרה משלהם. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל. וכ"ה במדרש (י"ט ד') הובא בתוס' מו"ק (כח. ד"ה מה).
והקשו המפרשים היאך נקבעה מצות פרה אדומה כחק בלי טעם, הא טעם המצוה הוא לכפר על העגל.
וכן הקשו[1] מהא דאיתא בסנהדרין (נו:) עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם. וברש"י פ' בשלח (ט"ו כ"ה) ופ' משפטים (כ"ד ג') כ' דנצטוו גם על פרה דכת' בה חוק. וכ"ה בפיוט "ממרה חקה גזר". ואם באמת כבר נצטוו במרה על הפרה, היאך נימא דטעם המצוה הוא לכפר על העגל שהיה אח"כ.
ועוד הק' מהא דאיתא ביומא (ב.) דמפרישין כה"ג ז' ימים קודם יוה"כ וקודם שריפת הפרה, והביא הגמ' מקרא כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם. לעשת, אלו מעשי פרה, לכפר, אלו מעשי יום הכפורים, בשלמא כוליה קרא בפרה לא מתוקם, לכפר כתיב, ופרה לאו בת כפרה היא ע"כ, וק' דהא איתא במו"ק שם דפרה מכפרת, יע' בגבורת ארי ופנ"י ורש"ש שם מה שתירצו[2].
ויש לבאר ע"פ מש"כ בבית הלוי (פ' כי תשא) לבאר טעות כלל ישראל בעשיית חטא העגל, והוא, דבכל מצוה יש בה טעמים וכוונות הרומזים לסודות נסתרים, וע"י קיום המצוה נעשים תיקונים בכל העולמות. וכלל ישראל רצו מקום מיוחד להשראת השכינה וכמו דבאמת היה אח"כ במשכן, ונמצא מחשבתן היה לטובה שיזכו ע"י מלאכתם זו להשראת שכינה אצלם.
אבל טעו בהא, דאחר מ"ת כל התיקונים מועילים רק אם באותו מעשה ציותה עליו התורה לעשותה. אבל אם יעשו איזו מעשה מדעת עצמן אין אותו מעשה מועיל כלום. ובזה יש לבאר הא דכתיב בפרשת פקודי בכל פרט ופרט כאשר צוה ה', דהא מעשה המשכן בא לכפר על מעשה העגל כדאיתא בשמות רבה (מ"ח ו'), וכיון דחטאם היה מה שרצו להתחכם מעצמם שלא ע"פ ציווי ה', ע"ז בא מעשה המשכן לכפר שהכל היה ע"פ ציווי ה', דאף דבצלאל היה יודע רמזים וסודות במלאכתו, מ"מ כל כוונתו היה רק כאשר צוה ה'.
וכן הכא גבי פרה, תבא אמו ותקנח צואת בנה, אין בכפרת העגל עיקר הטעם של המצוה, אלא דכיון דפרה הוא חק ואינו ידוע טעמה, ממילא היא שמירה לבל יכשלו לעוונות כחטא העגל, וממילא נתכפר על החטא ההוא ג"כ, דפרה הוא סייג לאדם המתבונן בשכלו לחקור בטעמי המצוות, ועי"ז ח"ו יוסיף או יגרע במצוות, אלא צריך לעשות ככל הפרטים שקבלנו מרבותינו ע"פ כללי התורה וההלכה בלי לנטות מאומה. וממצות פרה יתברר להאדם דאינו יודע מאומה מכל מצוות שבתורה, וזהו דכתיב זאת חוקת התורה, והל"ל זאת חוקת הפרה, אלא דמפרה יתברר דאינו יודע עומק על מצוות התורה, וכל התורה חוקה היא. ובחרה התורה מצות פרה להסתיר טעמה ולא מצוה אחרת משום דפרטי המצוה דומים לפרטים שנעשו בעגל, וכמו שהביא רש"י בשם ר' משה הדרשן, וכדי שיהא מכפרת על העגל ומטעם הנ"ל, עכת"ד[3].
ומיושב בזה כל הקושיות, דלעולם חק הוא בלי טעם, ומהאי טעמא גופא הוא מכפר על העגל. וכן לעולם נמסרה מצות פרה כבר במרה קודם חטא העגל, רק כיון דהוא חק ממילא נתכפר בה גם בחטא העגל. וממילא מיושב ק' האחרונים בהא דפרה מכפרת מהא דאיתא ביומא דפרה לאו בת כפרה היא, דלעולם אינו בא לכפר כשאר קרבנות, ועיקרו לטהרה, אלא כיון שהוא חק בלי טעם ממילא נמצא דמכפר על העגל כיון שהוא סייג שלא לחקור ולהוסיף לטעמי המצוות והוא טעם לחטא העגל עצמו.
ולפי דרכינו יש להוסיף ביאור להא דאמרו חז"ל במו"ק שם דנסמכה מיתת מרים לפרשת פרה להורות שכשם שפרה מכפרת כן מיתת צדיקים מכפרת. וכתב ביערות דבש (דרוש ד' ד"ה וענין) דמיתת צדיקים מועילה לחטאים בלא טעם, כן בפרה מטהרת טומאה חמורה בלי טעם[4]. וכעי"ז נוכל לומר דכשם דפרה מכפרת (על חטא העגל וכמש"כ תוס' שם) משום שהיא חק בלי טעם, כן מיתת צדיקים מכפרת בכה"ג ג"כ.
ואולי לפי"ז יש לבאר דברי המדרש (שם ג') אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כו' אמר שלמה המלך על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה הייתי דורשה וחוקרה והיא רחוקה ממני. והק' בבית הלוי שם דלכאורה דברי המדרש סותר דברי המדרש שנתן טעם לפרה. וביומא (יד.) מבואר דקאי תמיהתו אהא דמטמא טהורין בהזאה כדרך שמטהר טמאין בהזאה או מזה ומזין עליו טהור ונוגע ונושא טמא. ומ"מ מפשטות דברי המדרש ודברי רש"י בריש פרשתינו, משמע דקאי אכל פרשת פרה. ויע"ש בביה"ל מש"כ ליישב. אולם יש לבאר המדרש ע"פ הנ"ל, דלעולם אין הכפרה על העגל נחשב כטעם המצוה של פרה, אלא דהוא חק וממילא מכפר על העגל. והפרט הזה היה רחוק משלמה המלך, דאין לחקור בטעמי המצוה בשביל להוסיף או לגרע למעשה המצוה.
וכזאת מצינו בשלמה המלך גופי' דאזיל בתר טעמי המצוות, דאיתא בסנהדרין (כא:) ואמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה[5], שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב לא ירבה לו נשים (ולא יסור לבבו), אמר שלמה, אני ארבה ולא אסור, וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. וכתיב לא ירבה לו סוסים (ולא ישיב את העם מצרימה), ואמר שלמה, אני ארבה ולא אשיב, וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש וכו'. הרי דנכשל שלמה בשמירת המצוה היכא דהתורה נתנה טעם לדבר, ופסק לעצמו ע"פ טעם המצוה. ובשאר מצוות, נהי דאין הטעם מפורש בקרא, מ"מ שפיר היה אפשר לעמוד על טעמי המצוות[6], משא"כ במצות פרה היה דורשה וחוקרה ועדיין היה רחוקה ממנו כיון דאין טעמים כלל בזה.
ואי"ז דומה להא דמצינו בכ"מ ר"ש דריש טעמא דקרא, דהתם הדרשה בא להגדיר המצוה וכגון לא תחבול בגד אלמנה דנוהג רק בעניה ולא בעשירה לר"ש וכיו"ב, ושפיר יש להוסיף או לגרוע להמצוה, וכן הא דמצינו דרשות חז"ל בטעמי המצוה, אי"ז אלא כדי ללמוד ולהבין עומק הדברים, וכדביאר הביה"ל "נעשה ונשמע", דאין העשיה תלויה בההבנה. אבל בכגון לא ירבה לו נשים, המצוה נאמרה בשלימותה, ולא יסור לבבו הוי נתינת טעם וסייג להמצוה, ובכה"ג ודאי אין להוסיף או לגרוע להמצוה כפי טעמה[7].
ומעתה יש לדון אם האי חששא הוא רק בטעם שנתגלה בתורה, אבל בתקנת חכמים שפיר יש לחז"ל לתת טעם האיסור בצידו, או דלמא כיון דבכה"ג מבואר דאין הטעם רק כדי ללמוד אלא הוא ביאור התקנה, ממילא אין עליהם לתת טעם לדבריהם בכה"ג.
והובא בשם הגר"א[8] דגם בתקנות חז"ל אין להם לתת טעם לדבריהם, דאיתא בשבת (יב:) לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר רבי ישמעאל בן אלישע, אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות, אמר, כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. וביאר הגר"א דבמשנה בשבת איתא לא יקרא לאור הנר בלי שום טעם האיסור, ואילו בברייתא מפורש הטעם משום שמא יטה. ור' ישמעאל בראותו סיבת האיסור חשב אני אקרא ולא אטה וכמו שאמר שלמה המלך אני ארבה ולא אסיר כדאיתא בסנה', ואח"כ כשביקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים, ר"ל במשנתינו[9], שאמרו סתם לא יקרא ולא אמרו הטעם שמא יטה כמו שאמרו בברייתא, כי אז לא היה מיקל לעצמו לעבור על גזירת חכמים.
ומאידך, בשו"ת שואל ומשיב (קמא א' כ"ב) כתב ע"ד דכל גזירת חז"ל הוא ע"י חשש והיו מוכרחים לומר הטעם של הגזירה. וכן השיג על הגר"א בשו"ת בית יצחק או"ח (סי' י"ג אות ב') ממשמעות דברי הר"מ בהל' ממרים (פ"ב הל"ט) יע"ש.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1] ריב"א עה"ת פ' בשלח שם, מזרחי, תורת משה, ועוד, וע"ע מה שכתבו בהא דנאמר מצות פרה ביום שהוקם המשכן כדאיתא בגיטין (ס.).
[2] וע"ע ברמב"ם הל' פרה אדומה (פ"א הל"ט) דמשמע דפרה מכפרת והק' בכס"מ דהלא אינה בת כפרה היא יע"ש.
[3] ואגב, לפי דבריו נ"ל לבאר הא דכתיב גבי מיתת נדב ואביהוא (י' א') ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, דהנה הביאו עגל בקרבנות המילואים לכפרת העגל, ולפי דברי הביה"ל הרי ענין הכפרה והתשובה הוא שמעתה הכל נעשה ע"פ ציווי ה' דוקא, ומיד כשיסיימו את גמר המשכן והמילואים חטאו נדב ואביהוא בדבר אשר לא צוה ה', ולכן מתו בדרך משונה יע' סנה' (נב.), ואולי י"ל דלכן איכא טעם של "מרכה כפולה", כיון שהחטא הזה "נכפל" מחטא העגל, ולכן כתיב "וידם אהרן", דכיון דחזרו לחטוא מעין חטאו בחטא העגל, משום הכי אין לו פתחון פה כאן, ושתק. ויע' מש"כ בפ' שמיני.
[4] יש גורסים מה פרה מטהרת וכו' יע' בר"ח ושאילתות (קל"ג) ויערות דבש (ח"ב דרוש י"א), וגליוני הש"ס שם.
[5] ופירש"י כגון למה נאסרה לבישת שעטנז, ואכילת חזיר, וכיוצא בהן עכ"ל. ולשון הגמ' קצת משמע דבכל המצות חוץ מב' אלו לא נתגלו טעמיהן. וכן משמע מחי' המאירי שם. ולול"ד רש"י י"ל ע"פ מש"נ בפנים, דגם באלו מצוות דאיכא טעם מ"מ לא נתגלו טעמיהן בתוך הקרא, והי' טעמא שלא נוסיף ונגרע כפי הטעמים הכתובים בקרא.
[6] ולא נכשל בהם כיון דאין טעמי שאר המצוות כסייגים שלא לעבור על עיקר המצוה. ויל"ע מ"ש משאר סייגים דאורייתא יע' לקח טוב (כלל ח').
[7] ויע' במאירי שם דאין להק' מהא דנתנו טעם לחג הסכות למען ידעו דורותיכם וכיו"ב דלא יבא מכשול מזה.
[8] יע' במהרצ"ח שם מש"כ על דבריו.
[9] ואולי נקט לישנא דכמה "גדולים" לעומת מה שנכשל בזה "גדול" העולם.
