בס־ד
בפרשתנו השבוע, נצטוו בני ישראל, היושבים עדין בערבות מואב, על סדרי הירושה בנחלות הארץ היעודה, שלפיהם רק בנים יורשים את אביהם הנפטר ולא אחיותיהם,
בעקבות הקביעה הזאת מסופר על קבוצה של חמש אחיות (כולן בנות אדם אחד שנפטר במדבר, צלפחד שמו) שבאו למשפט לפני משה ובית דינו בתביעה בזו הלשון: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח, כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו".
הבנות הנ״ל אמנם השלימו בקביעה שבניו של אדם יורשים אותו ולא בנותיו כאשר יש בנים, אבל במקרה שאין לנפטר בנים אלא רק בנות - למה לא תזכנה הן להקים את שם אביהן המת על נחלתו.
בהמשך הסיפור כתוב: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". האות "נון סופית" של המילה "משפטן" נכתבה בנו״ן "רבתי" (גדולה במיוחד). מפרשי התורה מסוימים הציעו הסברים לתופעה הזאת ואחת הדעות אומרת שהנו״ן "הרבתי" באה ללמדנו שמשה פסל את עצמו מלדון בתביעה הנדונה: ואילו היו סופרי הסת"ם כותבים "משפטן" בנו״ן סופית רגילה היה מישהו יכול לקרוא בטעות "משפטו" ולא היה יודע שמשה הסתלק מדיון זה.
מה פשר סרבנותו של משה בנדון? הוצע (מובא הסבר זה בפירושו של רבנו בחיי על פרשתם) שברגע שאמרו הבנות שאביהן לא היה בין המורדים נגד משה, בעדת קורח, קבל משה מה שנקרא "שוחד דברים". כלומר קבלת כל דיבור או דבר אחר שיכול לקרב את הדיין קרבה נפשית אל אחד מבעלי הדין - מחייבתו לפסול את עצמו מלדון באותה תביעה.
להדגים את העקרון הזה, מסופר בתלמוד (מס' כתובות דף ק״ה עמ' א') על החכם - הדיין שמואל (מגדולי האמוראים בבבל) שפעם היה עובר בנהר במעבורת צרה ובהגיעו לחוף, אדם הושיט לו יד לעזור לו לצאת מהכלי שייט. שאל הדיין את האיש "מה מביאך לכאן?" ענה לו: "יש לי להתדיין אצלך באיזו תביעה משפטית". אמר לו שמואל: "אבל, פסול אני לדונך" (אחרי שקיבל עזרה ממנו).
עד כדי כך מחמירה היהדות על שופטי ישראל! כמה החברה הישראלית בת זמננו היתה מרוויחה אם גם שופטיה היו מצטיינים ביושר אובייקטיבי בבואם לאולמי בית המשפט. הרי אמרו חז״ל בתלמוד (מס' סנהדרין דף צ"ח עמ' א') אין בן חד (המשיח) בא עד שיכלו כל השופטים ושוטרים (הרעים) מישראל.
יהי רצון שנזכה לכך במהרה!
![endif]--![endif]--
![endif]--
![endif]--![endif]--![endif]--
![endif]--![endif]--
