בס״ד
עיקרו של ספר דברים, בו התחלנו לקרוא בשבת האחרונה, הוא החטיבה המכונה "נאום המצוות של משה רבנו" המשתרע מפרק ה׳ שבספר ועד פרק כ״ו. במסגרת הקובץ הזה מנו החכמים- מוני המצוות- 230 מצוות מסה״כ של 613 המצויות בחמשת חומשי התורה. המצוות מקיפות כל תחומי החיים של הפרט ושל הציבור הישראלי.
המתבונן בטיב המצוות יכול להבחין שהאדם בישראל עטוף צווי ד' מפתיחת העיניים בהתעוררותו בבוקר ועד סגירתן בתרדמתו בלילה.
אין פלא אם כן שיהודי נאור ומודרני החי במדינה דמוקרטית בזמננו עשוי לשאול כיצד רואה לנכון תורתנו הקדושה להתערב בחיי הפרט, אפילו האינטימיים ביותר, כאשר פעילותו אינה מזיקה או מפריעה לאחר או לחברה?!
תשובת היהדות לתמיהה הזאת בנויה ב- 3 קומות:
בקומה הראשונה מונחת הנחת יסוד שאנו- גופנו וכל אשר לנו הינם פקדון שהפקיד אצלנו הבורא, ובהיותו אדון הכל רשאי הוא להורות לנו כיצד לנהוג בפקדונו, ואי ציות מצדנו מהוה אקט בלתי מוסרי.
בקומה השניה ההבנה שכל צווי ד' הם למעננו, שבאמצעות קיומן ניתן לקנות את נצחיותנו. מפורש דבר זה בפרשתנו השבוע ככתוב: "ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו... אשר ייטב לך ולבניך אחריך, ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ד' אלקיך נותן לך כל הימים," (דברים ד',מ'); ובשנית:" ויצוונו ד' לעשות את כל החקים האלה... לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו' / כ״ד).
הרי כל אחד מבין שזמנו בעולם הזה קצוב לשנים מועטות או מרובות אבל המוות הוא בלתי נמנע. יש אפשרות שהפטירה מהיותנו כאן תביא לחדלון סופי; ויש אפשרות שהיא תעבירנו לחיי נצח נפלאים. איש הנבון אמור לבחור את האפשרות השניה המתאפשרת ליהודי בהידבקו בבוראו ובמצוותיו.
ובקומה העליונה ידיעת היהודי שהוא אינו פרט בפני עצמו, אלא הוא שותף לחברה יהודית בעלת יעוד למען תיקון העולם, והיא האומה הישראלית. כקולקטיב, עם ישראל מצווה במצוות המוטלות על הציבור בו בזמן שכל פרט המקיים את המצוות המוטלות על הפרט תורם תרומה משמעותית להצלחת משימתנו הלאומית; ובאי ציות יכול הוא לחבל בה ולהביא לאסון לאומי.
משל לדבר האיש הקודח חור בתאו שבספינה בטענה שזהו תאו הפרטי ואין לאחר זכות להתערב במעשהו.
חיוני, לדעתנו, שכל אדם מבוגר וחושב בעמנו ייתן את דעתו לנושא הנדון כי הוא עצם משמעות חיינו הפרטיים והלאומיים.
![endif]--![endif]--
![endif]--
![endif]--![endif]--![endif]--
![endif]--![endif]--
