בס"ד
בענין "מצוה לידבק בת"ח"
אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ (י"א כ', כ"ב)
ופירש"י (י"א כ"ב) בד"ה ולדבקה בו וז"ל, אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו. ומקורו בספרי כאן.
וכן איתא בכתובות (קיא:) ביתר ביאור וממקורות אחרים[1], וז"ל הגמ', ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (דברים ד' ד'), וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב, כי ה' אלקיך אש אוכלה (שם כ"ד), אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר, לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו (ל' כ'), וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם כו' מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ופליגי רבוותא בביאור הדרך לדבוקי בשכינה ע"י הני דברים, וכדיבואר.
דהנה פירש"י (ד"ה העושה פרקמטיא) וז"ל, מתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו וכתיב חיים כולכם היום ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות.
אולם כתב הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו הל"ב), וז"ל, מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק[2], וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם, לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנא' ולדבקה בו, וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם. וכ"כ בספר המצות (עשה ו'), וז"ל, והמצוה השישית היא שצונו להדבק עם החכמים ולהתייחד עמהם ולהתמיד בישיבתם ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם. והוא אמרו יתעלה ובו תדבק. וכבר נכפל זה הצווי גם כן ואמר ולדבקה בו וכו', יע"ש[3].
וביאר בשו"ת אגרות משה או"ח (ח"ג סי' ל"ו) אמאי נטה הר"מ מפירושו של רש"י וז"ל, הרי מפרש שאין הכוונה בזה להנות ת"ח אלא שהוא על עצם ההתחברות אף בעניני החול שהוא אכילה ושתיה ועשיית פרקמטיא לפרנסתו יהיה זה עם ת"ח ודלא כפרש"י בכתובות (קיא:) שהוא להתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויים לעסוק בתורה ע"י אלו, שהרמב"ם אינו רוצה לפרש כן דלא שייך זה לענין המצוה דובו תדבק אלא למצוה אחרת דהחזקת לומדי תורה, אבל המצוה דובו תדבק הוא אף שהת"ח א"צ ליהנות משל אחרים והוא עושה פרקמטיא בעצמו, נאמר במצוה זו שישתדל לעשות מסחר עם ת"ח וכשירצה להשתתף ישתתף עם ת"ח, עכ"ל.
הרי דעת הרמב"ם דענין לעשות פרקמטיא לת"ח הוא להתחבר עם ת"ח, ודעת רש"י דהוא כדי להחזיק לומדי תורה. וכן נראה דפליגי בזה בכל הנך דברים דהוו בכלל ובו תדבק, ואזלי לשיטתייהו מיניה וביה, וכדיבואר.
ויש להוסיף, דאזיל הר"מ לשיטתו במה שפירש המהנה ת"ח מנכסיו שהוא לאכול ולשתות עם ת"ח דהיינו להתחבר בהן ולהתאבק בעפר רגליהם, ולא פירש כפשוטו דהי' לתת כסף ומתנות לת"ח מנכסיו, דהלא ס"ל להר"מ בהל' ת"ת (פ"ג הל"י) ובפיה"מ אבות (פ"ד) דאין לת"ח להנות מתורתו, ולכן פירש כאן דמיירי בהתחברות לת"ח ע"י מאכל ומשתה.
וכן בהא דכל המשיא בתו לת"ח נראה דתלוי בהנ"ל, דהנה יש לפרש דפירושו שיהא מחזיק ת"ח בתורתו ע"י הנדוניא או בעצם הזיווג במה דנותן בתו לת"ח, וכ"כ הצל"ח בפסחים (מט:)[4], וכן נראה לפרש לדעת רש"י. אבל הר"מ כתב דצריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם כדי להתחבר להן בכל מיני חבור.
והדברים מוכרחים מיניה וביה, דלכאורה צ"ע, חדא, דבגמ' לא נזכר אלא להשיא בתו לת"ח ולא לישא בת ת"ח, ומאין הוציא הר"מ דגם לישא בת ת"ח הוי בכלל מצות ובו תדבק. וכ"ת שזה בכלל הא דאיתא בפסחים (מט.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, הא אי"ז מחמת מצות ובו תדבק וכדיבואר לקמן. ועוד צ"ע דבזה שישא בת ת"ח אין כאן תמיכות לאביה הת"ח, ורק בלהשיא בתו לת"ח איכא החזקה לת"ח.
אלא ודאי ס"ל להר"מ דטעמא להשיא בתו לת"ח הי' כדי להתחבר לת"ח בכל מיני חיבור, וממילא ה"ה לישא בת ת"ח ג"כ בזה נתחבר לאביה, וענין אחד הוא, ומסברא כללן ביחד עם שאר הדינים דהוו בכלל מצות ובו תדבק[5], או דכך היתה גירסתו בגמ', וכן משמע מדבריו בסה"מ יע"ש.
[ובברכ"י אבה"ע (סי' ב') כתב וז"ל, דאף לדעת מהרי"ו ודעימי' שכתבו דדין ת"ח שאמרו ז"ל בכמה ענינים ליתי' בזה"ז כו' מ"מ לענין זה לישא בת ת"ח נראה דשפיר נוהג בזה"ז דאם עונינו ענו בנו שהת"ח לא דמו לדורות הראשונים גם הבעלי בתים כו' אין דמיונם עולה לאשר היו לפנים בישראל וכו' ע"כ, ולי נראה ג"כ דנוהג בזה"ז מטעם אחר, דאי"ז תלוי בדין ת"ח, אלא כיון דהענין הוא להתחבר לת"ח "ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם", נראה דשייך המצוה בכל מקום במי שיש ללמוד ממעשיהם, וא"צ דין ת"ח.]
והנה איתא בפסחים (מט.) תנו רבנן לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים. ואל ישא בת עם הארץ, שאם מת או גולה בניו עמי הארץ[6]. תנו רבנן לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם. משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל. ולא ישא בת עם הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה ואינו מתקבל.
וכן פסק הר"מ בהל' איסורי ביאה (פכ"א הל"ב), וז"ל, לא ישא אדם בת עמי הארץ שאם מת או גולה בניו עמי הארץ יהיו שאין אמן יודעת כתר התורה, ולא ישיא בתו לעם הארץ שכל הנותן בתו לעם הארץ כמי שכפתה ונתנה לפני הארי מכה ובועל ואין לו בושת פנים. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם שאם מת או גולה בניו תלמידי חכמים, וכן ישיא בתו לתלמיד חכם שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו של תלמיד חכם[7].
וצ"ע טובא בדברי הגמ' והר"מ, חדא, אמאי נקט טעמא דאם ימות או גולה וכו' ולא אמר משום מצות ודבקה בו. עוד ילה"ק ע"ד הר"מ אמאי כפל דבריו בהל' איסורי ביאה בהא דישא אדם בת ת"ח וישיא בתו לת"ח, הלא כבר פסק כן בהל' דעות הנ"ל[8]. עוד צ"ע במה שכתב הר"מ בהל' דעות צריך אדם להשתדל וכו', ואילו בהל' איסורי ביאה כתב לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וכדאיתא בגמ'. ובדברי הגמ' והר"מ עוד ילה"ק הלא קי"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ., ערכין כח.), ומ"ש כאן דנקט' לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו לישא בת ת"ח ולהשיא בתו לת"ח, וצ"ע בכ"ז.
ובהקדם, יש לציין הא דהסתפק בהתעוררות תשובה (אבה"ע סי' ג') אם צריך למכור כל נכסיו להשיא בתו לת"ח או לא, דדלמא הא דאיתא ימכור כל מה שיש לו קאי רק אישא בת ת"ח ולא אמשיא בתו לת"ח, וכן מסיק שם. ואע"ג דודאי פשטות הגמ' והר"מ משמע דימכור כל מה שיש לו קאי אתרוייהו, וכ"כ בהדיא בריא"ז בפסחים שם, מ"מ בפסקי הרי"ד ומאירי שם כתבו דקאי רק אישא בת ת"ח, וכמובא בהערה בהתעוררות תשובה שם, יע"ש.
ומעתה נראה ליישב הכל, דב' דינים נאמרו במצות ישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח. יש מצוה מצד החיבור להת"ח, ויש דין אחר מצד מעלת האשה או החיבור ביניהם, כדיבואר. הגמ' בכתובות מיירי במצות ובו תדבק וכיו"ב, וכל מעשה שעל ידה איכא חיבור לת"ח הוי בכלל האי מצוה. וזו מצוה כמו כל שאר מצות דאמר' בהו המזבז אל יבזבז יותר מחומש. ולכן כתב הר"מ בהל' דעות צריך אדם להשתדל וכו', ולא שימכור כל נכסיו.
ואילו הגמ' בפסחים והר"מ בהל' איס"ב מיירי במעלה שיש באשה וחיבור הזוג. ובזה ניתוסף דין דלעולם ימכור כל נכסיו וליכא בזה משום המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והי' משום הטעם הנוסף (בנושא בת ת"ח) שאם מת או גולה שיהא בניו ת"ח, וכתב בהתעוררות תשובה (שם סי' ד') דכיון דהוי מצוה תמידית כל ימי חייו בזה צריך לבזבז הון רב. ולפי"ז גם במשיא בתו לת"ח (שלא יהא ריב בביתו כל ימיו) צריך למכור כל נכסיו[9]. [ויע"ש בסי' ג' שמחלק ביניהם, שכ' שעי"ז שישא בת ת"ח יזכה שיהיו בניו ת"ח, שהיא הגורמת שיהו בניו ת"ח, ולזה צריך למכור כל מה שיש לו[10], וא"כ אין האב צריך למכור כל מה שיש לו בשביל להשיא בתו לת"ח כי בלא"ה בתו תפעול זה שיהיו בניה ת"ח.] ומיושב כל הקושיות הנ"ל, ומובן היטב אמאי הר"מ כפל דבריו בזה.
ועוד נפק"מ בין הני ב' דינים, בדינא דישא בת ת"ח, היכא דכבר מת האב או הבת הוי יר"ש וצדקת ולא מצד האב, דבכה"ג איכא מצוה לישא אותה מצד הדין שאם ימות או יגלה שיהא בניו ת"ח, ולזה יש למכור כל נכסיו לישא אותה, אבל משום מצות ובו תדבק ליכא בכה"ג, אלא רק היכא דאביה ת"ח ובחייו. ולכן יש להעדיף בת ת"ח ממש במקום אשה שיש לה מעלות מצד עצמה ולא מצד האב, וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"ג סי' שפ"ט), ועוד.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1] והק' האחרונים תרתי ותלת ל"ל, יע' בשו"ת מהר"י אסאד או"ח (סי' מ"ד) ובאור הישר הל' דעות (ו' ב').
[2] ובדרך רמז ופרפרת, הלכה זו נמצא בפרק ו' הלכה ב' דהי' "בו" תדבק. ומצות עשה ו', דהי' "ובו" תדבק. וכן בש"ע נמצא באבה"ע סימן ו' סק"ב. וברישא דקרא כתיב את ה' אלקיך תירא, ודרש' (פסחים כב: וש"נ) את ה' לרבות ת"ח, והי' סיפא דקרא ג"כ, ובו תדבק דקאי את"ח ג"כ, ואולי באמת אחר דילפ' דובו תדבק קאי את"ח היה אפשר לר"ע לדרוש את לרבות ת"ח.
[3] וכן כתב בס' החינוך (מ' תל"ד).
[4] וע"ע ביערות דבש (דרוש ב' ד"ה ויש ליתן טעם) דמשמע כן. וכן בשם עולם שער החזקת התורה (פט"ו).
[5] ושו"ר שכ"כ במשנת יעקב הל' דעות שם.
[6] וצ"ע מגמ' דכתובות הנ"ל דכל המשיא בתו לת"ח הריהו מקיים המצוה לידבק בשכינה, ואיתא שם דהוי תקנה לע"ה, וק' מהמבואר כאן דלא ישא בת ע"ה, יע' ביערות דבש (דרוש ה'), ורי"ף בע"י פסחים שם, ועוד, מש"כ בזה.
[7] וקצת משמע דס"ל דמשל לענבי הגפן קאי רק אישיא בתו לת"ח ולא אישא בת ת"ח, וכן בע"ה, ואולי גריס כן בגמ', ויע' בגמ' שם ע"ב.
[8]ויע' בשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סי' ו') שכתב שהר"מ לא הזכיר מצות ובו תדבק בהל' איסורי ביאה, משום שסמך את עצמו על מה שכתב כבר מזה בהל' דעות.
[9] וכעי"ז כ' בברכת אברהם (שם) דכיון שנוהג לכל הדורות אינה כמו מצוה פרטית וליכא משום המבזבז וכו'. וכ"כ בעין אליהו.
[10] ויש ליתן עוד טעם לזה, דלהחזקת תורה ליכא משום המבזבז וכו', וכמש"כ הח"ח באהבת חסד (ב' כ') בשם השיטה. ולפי"ז לדעת רש"י לעיל דלהשיא בתו לת"ח הי' כדי להחזיקו בת"ת ממילא יהא הדין דימכור אדם כל נסכיו. ולדעת הר"מ דהוא כדי להתחבר עם ת"ח ובדרכיו מסתברא לי דבזה היינו אומרים המבזבז וכו'.
