הרהורים בנוגע לתשעה באב

תשעה באב משולב משתי בחינות שלכאורה הפוכות:

מחד, יש בו מימד של תענית שכן נוהגים בו איסור אכילה ושתיה ושאר עינויי הגוף שעניינם בדרך כלל תשובה ואמירת סליחות מתוך רצון לעורר רחמי שמים.

מאידך, יש בו מימד של אבלות שכן נוהגים בו איסור לימוד תורה והנחת תפילין וישיבה על הקרקע. אבלות היא תנועת נפש של נזופים מלפני המקום וכביכול לא רצויים. אומרים בו קינות שעניינם בכי ויאוש ולא בקשת סליחה והבעת תקווה לגאולה.

כביכול, ישנו עניין להתמקד בעצם האבלות על השבר שקרה לנו, על ההחמצה והפספוס שעם ישראל לא חזרו בתשובה ובגלל זה הגיע חורבן. הגענו למצב בו ה' 'סתם תפילתי'. כאילו נחסם הצינור ביננו לקב"ה. אנו צועקים ואין מי ששומע אותנו. לא מדובר בתוכחה המביאה לידי תשובה שזו דרכם של שאר תעניות כפי שמסיימים כביכול את מגילת איכה בהשיבנו אבינו אליך ונשובה אלא במאיסה של הקב"ה אותנו ובקצף גדול. מחורבן זה ישנו מקום אמנם להיבנות ולהשתקם בחזרה לברית מחודשת, אך ראשית לכל יש לחוות את החורבן והנתק הגדול. כדי לשאוף ולהתרומם לברית חדשה ונצחית.

מבחינה מסוימת בנבואת ירמיה לכל אורך מחצית הראשונה של הספר בא לידי ביטוי העניין שלא האמינו בנבואת החורבן ולא קיבלו את העובדה שדבר כזה יכול לקרות. אפילו ירמיה עצמו ניסה על ידי תשובה לדחות את הגזירה וללא הועיל. החורבן כבר קרה לא נותר אלא לנחם כי החורבן לא יהיה נצחי וישובו לארץ. אם היו מודעים לכך שהמקדש אינו בית מחסה אלא הוא רק מדד למצב הרוחני של עם ישראל הרי שהיו יכולים להציל אותו אך מאז שנגזרה גזירה כבר אין קיום לאותו מקדש והוא מוכרח להחרב ובמקומו תצמח ברית מחודשת אמיתית וכנה בין עם ישראל לה'. הטעות שנעשתה בימי בית ראשון היא הטעות שנעשתה בשילה שגם שם המצב הרוחני היה ירוד ביותר וסברו כי ניתן להסתתר מאחורי ארון כקמיע בלא שישנו כיסוי רוחני לזיקה עמוקה בין עם ישראל לשכינה ולכן זה לא הצליח. משכן שילה נחרב כי אמור היה להתחלף לבנין בית הבחירה בירושלים אך לא בנסיבות טרגיות שכאלו ולכן החשיבו חז"ל את זאת לחורבן אך אין מציינים זאת.

עוד נראה כי ישנה כאן דחיפה לעלות שלב בקשר עם ריבונו של עולם לדבקות בקב"ה גם אם לא יוצא לנו מזה שום דבר בעולם הזה כי כבר לא תבוא לנו ישועה. החורבן נקבע וישועה לא מובטחת. הקב"ה הוא אמת והכל שקר גם אם איננו רואים את הטובה שתצמח לנו מזה. ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אע"פ שאין זה מצילני בפועל. זהו הזמן בו הקשר מתגלה בשיא תפארתו ביננו לריבונו של עולם כיון שאינו תלוי בגילויים החיצוניים אלא דווקא באמונה הפנימית העמוקה.

קשר זה בא לידי גילוי בכמה רמזים סביב שמו של חודש אב: אהבה זה י' אב, אביב זה אב קטן. בניגוד לחודש תשרי שזה סדר הפוך של האותיות משא"כ חודש אב ובמקום חסד ישנו שם דין. באר"י מופיע שחודש אב הוא כנגד שבט שמעון וכנגד חוש השמיעה והאיבר אוזן. אמנם לא רואים אך שומעים את קולו של ה' 'השמיעני את קולך' – זמני תשובה ממשמשים ובאים. הקב"ה הוציא זעמו על עצים ואבנים ואותנו השאיר בחיים. גם מיתת אהרון הכהן והאר"י הקדוש בחודש זה מבטאות יסודות של אהבה.

דווקא מתוך כך מתגלים חסדיו של הקב"ה שלא מוותר עלינו ולמרות הכל רק שורף את בית המקדש אך לא זורק אותנו. ומתוך כך מתגלית אהבתנו הנצחית אליו שלמרות הסתר הפנים הגדול איננו מואסים בו ולא זורקים את אמונתנו למרות אלפיים שנות גלות. מתוך אמונה שלמה שטוב ה' לכל קוויו ולא יכזב את הבטחתו לגאול אותנו במהרה בימינו אמן.

הרב משה כהן

חוקר במכון לרבנים