ט"ו בשבט

יום זה מהווה יום קביעה הלכתית בענייני תרומות ומעשרות וכן בערלה אולם אין בו מצד הפשט קדושה ושמחה מיוחדת ליום זה, אולם במשך השנים והדורות התלוו לו משמעויות עמוקות בדבר הקשר בין עם ישראל לארצו והקדושה הנובעת השפע הבא לעולם המציאותי דרך פירות ארץ ישראל.

במסכת מגילה יז: התברר הסדר והסמיכות בין ברכה לברכה בתפילת העמידה: "ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים (יחזקאל פל"ו פס' ח) וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵרְב֖וּ לָבֽוֹא:

היינו שמציאות הארץ וברכתה הם סימן לגאולה של עם ישראל.

והנה מעבר להלכות במצוות התלויות בארץ תרו"מ וערלה אין במקורות ההלכה אזכור יום זה באופן מיוחד, חוץ מהזכרה יחידה בהלכות תחנון בסימן קל"א סע' ו

"נהגו יד שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה..." ושם מבאר המגן אברהם ס"ק טז "ראש השנה לאילנות. ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה)".

הספר הנזכר נכתב ע"י רבי יששכר אבן סוסאן שהיה רבם של בני קהילת המערבים בצפת שם התוודעו ביחד ארבע קהילות קודש: הספרדים, האשכנזים, המערבים (היינו בני קהילות צפון אפריקה), והמוסתערבים (כינו לבני ארץ ישראל אשר לא עזבוה מעולם), ועדות זאת שהופיעה מאוחר יותר במגן אברהם והמשנה ברורה היא זו שהפכה את המנהג המפורסם בקהילות ישראל למה שהוא עד היום.

אחד מהמיוחדים בספרי החסידות השם משמואל בשמות פרשת בשלח כותב בעניין חמשה עשר בשבט על טעם מה שלא אומרים בו תחנון

יש להתבונן בענין יום ט"ו שבט ..., הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון, אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מענייני ישראל. והרי חמשה עשר באב אמרו ז"ל בש"ס (שלהי תענית) איזה טעמים שהיו בו עניינים נוגעים לישראל, אבל ט"ו בשבט מה רבותא דידיה. ונראה דהנה כתיב (ישעי' נ"ה) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה וגו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי וגו', הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים. ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ לפרי, ויש בו כח המחבר. ...ואדם העושה את המצוה באשר יש בו כח המחבר עליונים ותחתונים, ע"כ נמצא כח במעשה המצוות שהוא עושה חיבור וצירוף עליונים ותחתונים, מעשה המצוה מהתחתונים והרוחניות שבו מהעליונים, דומה לאילן שיש בו כח המחבר ומוציא פרי שיש בו חיבור כנ"ל, ואף שנמצא פרי הארץ שיש בהם רוחניות ומוצא פי ה', ומ"מ אינו נעשה ע"י אמצעי, וכמו שנמצא גם במקומות הארץ מקום המקדש שהי' מעולם המחבר עליונים ותחתונים כבמדרש אף בלי אמצעות האדם אלא שהקדושה שבמצוות היא באמצעות האדם": וממשיך שיש בלב אנשים הארה אלוקית והיא המעוררת אותם לדבר המצוה.

ומסיים "ולפי האמור יובן היטב ענין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבחינת לב ולא בקרירות רוח ומצות אנשים מלומדה":

וזהו העניין הנרמז ביום זה שנותן לו ענין של ריבוי השמחה ואי אמירת התחנון.

ישנו ספר בשם חמדת ימים שהכין ותקין סדר מיוחד כדי שהעושים סעודה לכבוד יום זה יוכלו לשלב פסוקים ומדרשים לרומם סעודה זו להיות סעודת מצוה של שירים ותשבחות והודיה, כך שגם מנין הפירות ואזכוריהם במדרש ובזוהר יעניקו ליום את החשיבות והמשמעות. שאין אכילה שאין בה עבודת חיבור לנשמה.

מובא בדרשות בספר "עץ השדה" דרשה ב' על מה שבד"כ ט"ו בשבט חל באותו הזמן של פרשת בשלח בה נזכר בסופה פרשת עמלק שבה מובא כל עניינם שרצו למחות שמם של ישראל, והנה באותו היום שהוא מלואה של הלבנה, הוא זמן ראוי להזכיר ענין האמונה והחיבור דווקא כנגד אלה שרוצים להפריד ולהבדיל. יהי רצון שנזכה לעבודת הקדש לחבר עליונים ותחתונים לזכות לקבל שפע משמים, ולהנחיל זאת לילדינו ולקהילתנו באהבה.

הרב עוזיאל כהן