ל"ג בעומר

ימי הספירה ול"ג בעומר

א. הסתלקות תלמידי רבי עקיבא

על הסתלקות תלמידי רבי עקיבא בין פסח לעצרת נאמר במסכת יבמות (דף סב,ב):

"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם: רבי מאיר (בעל הנס) ורבי יהודה (ברבי אילעי) ורבי יוסי (הגלילי) ורבי שמעון (בר יוחאי) ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

בגמרא נאמר: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים", ולא עשרים וארבעה אלף תלמידים! כי רבי עקיבא הדריך את תלמידיו ללמוד בחברותות, מתוך כבוד הדדי ואהבה, על פי הכלל שקבע - "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". אבל תלמידיו לא הפנימו בלבם את הכלל היסודי שהוא עמוד התורה, ולא נהגו כבוד זה בזה.

במדרש רבה (בראשית פרשה סא') מובאים דברי רבי עקיבא לתלמידים גדולי התנאים שהקימו את התורה מחדש:

"אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".

על אף האסון רבי עקיבא לא התייאש, והחליט להקים דור חדש של תלמידים בני עליה. הדור הקודם של תלמידי רבי עקיבא היה מרובה בכמות, והגיע לעשרים וארבע אלף תלמידים, ואילו הדור החדש אינו מרובה בכמות, אבל הוא מיוחד באיכות, ממנו יצאו גדולי התנאים שהעמידו את התורה שבעל פה.

ב. מה בין תלמידי רבי עקיבא הראשונים לאחרונים?

תלמידי רבי עקיבא החדשים, זכו להיות מסדרי התורה שבעל פה, ונעשו לעמודי הדורות הבאים, ולא נענשו כדוגמת הדור הראשון של תלמידיו, משום שתלמידיו החדשים צייתו למצות רבם רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", הם הפנימו שמצות אהבת הרע עומדת במרכז התורה, ואינה פרט שולי. בדרך זו הלך גם רבי שמעון בן יוחאי. עליו ועל ותלמידיו נאמר בזוהר (כי תשא) שהיו מחוברים זה לזה, ואוהבים זה את זה: "רחימא דנפשא ורוחא הוה בינייהו, ובגין כך בדרא דרבי שמעון באיתגלייא הוה." [תרגום: אהבת הנפש והרוח היתה ביניהם, ובזכות זו, בדורו של רבי שמעון התגלו סודות התורה].

עוד אמר רבי שמעון בן יוחאי (זוהר נשא, דף קכח', א'):

"אנן בחביבותא תליא מילתא".

הדור הראשון של תלמידי רבי עקיבא, הסתלק בימי הספירה, כי בימים אלו יש צורך בהכנה לתורה במידות ובדרך ארץ שקדמה לתורה, ולתלמידי רבי עקיבא הראשונים חסרו המידות הנדרשות כהכנה ללימוד התורה. לכן על אף גדולתם בתורה, נלקחו בטרם עת, דווקא בימים אלו המסוגלים להכנה לתורה.

לעומת זאת, זמן סילוקו של רבי שמעון חל בלג' בעומר בספירת הוד שבהוד. מידת ההוד דורשת יחס של כבוד לכל דבר שבקדושה. וגם מידתו של אהרון - היא מידת ההוד, לכן הכהן היה לבוש בבגדים שעוררו כבוד למקדש ולמשרתיו הכהנים - "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב). אהרון נהג במידת ההוד גם ביחסו לבריות, והתייחס בכבוד ובענווה לכל אדם מישראל "הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א). הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי חלה בלג' בעומר, משום שהוא למד משגיאות הדור הקודם ותיקן את מידת הוד שבהוד, והשריש אותו בקרב תלמידי הדור החדש. לכן ביום סילוקו של רשב"י בגמר התיקון בלג' בעומר, פוסקת האבילות.

ג. . ההבדל בין התורה החיצונית לתורה הפנימית

רבי שמעון חיזק את אהבת כלל ישראל, באמצעות ההסתכלות הפנימית וראיית האור הפנימי הקדוש הגנוז בכל נשמה ישראלית החצובה מתחת כסא הכבוד, מתוך ראייה עליונה זו גוברת ההערכה והאהבה לכל אחד מישראל, על אף חסרונותיו החיצונים. מאחר שחיפש את האור הנשמתי בכל אחד, יכל גם ללמד זכות על ישראל, ואמר: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" (סוכה, מה, ב; וכן אדר"נ, פ"טז). בדרך זו זכה רבי שמעון לחנך את תלמידיו לנהוג כבוד זה בזה, על אף חילוקי הדעות ביניהם, ודרך זו השתרשה זו במהלך הדורות בקרב תלמידי חכמים שבארץ ישראל, המנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א).

זכה רשב"י יותר מכל התנאים, שיום פטירתו מהווה יום הילולה גדולה המאחדת את כל עם ישראל לכל גווניו, לכן יום הסתלקותו מאחד את כל ישראל לכל גווניו כתותיו ומפלגותיו, כי בכל אחד מישראל יש אור פנימי גנוז, וכולם מרגישים בתוכם משיכה פנימית בלתי מוסברת להתקרב לנשמת הצדיק שאהב כל אחד מישראל, לימד עליו זכות, וגילה את האור הפנימי השוכן בקרבו, וביום לג' בעומר - יום העלותו לגנזי מרומים, מתגלה האור הפנימי הנשמתי שגילה רשב"י בכל אחד מישראל.

ד. יחסו של רבי שמעון לבריות אחרי יציאתו מהמערה

מתוך לימוד התורה הפנימית, למד רבי שמעון כיצד להתייחס באהבה ובהערכה לכל הבריות הפשוטות: אמנם בתחילה כאשר יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר בנו מהמערה, אחרי שלש עשרה שנים, בהם התעלו למדרגות רוחניות גבוהות בלימודם, וראו חקלאים העוסקים בחרישה וזריעה, אמרו עליהם: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף". המשמעות "נשרף" אינה כפשוטה, אלא שבעיניהם לא היה קיום בעולם לאנשים העוסקים בחומריות, שהרי האדם נברא לצורך חיבורו עם הקב"ה באמצעות התורה! לכן "יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!"

אבל אחרי ששהו במערה שנה נוספת ויצאו, השתנתה של רבי שמעון, "כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה, היה רבי שמעון מרפא, אמר: די לו לעולם אני ואתה".

הנהגתו של רשב"י ביציאתו מהמערה בפעם הראשונה; היתה על פי שיטתו במסכת ברכות (לה, ב): "רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: (דברים י"א) ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: (דברים כ"ח) ועבדת את אויבך". בתחילה סבר רבי שמעון שעל האדם מוטל לעסוק בתורה בלבד, ויעשה רצונו של מקום, ויוכל לסמוך על הנס, שהקב"ה יזמן לו את פרנסתו. לכן רבי שמעון לשיטתו במסכת ברכות, כשיצא ממערתו בפעם הראשונה, לא היה מסוגל להבין מדוע הבריות עוסקים בענייני החומר ומכלים את זמנם לריק, ואמר: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!

תוספת חיזוק לשיטתו ראה במשך שתים עשרה שנות ישיבתו במערה, כשעסק בתורה הוא ובנו, ונעשה לו נס ונברא לו מעין וחרוב, והיה סבור שזו הדרך הראויה לכולם. לכן כשיצא מהמערה בפעם הראשונה לא היה מסוגל להבין איך אפשר לנהוג אחרת משיטתו, לכן "כל מקום שנתנו עיניהם בו נשרף", דהיינו- מקום שעסקו בו בעניני החומר, נראה בעיניהם, כמקום שאין לו זכות קיום, והרי הוא כאילו "נשרף".

לפיכך יצאה בת קול ואמרה להם: "חזרו למערתכם"! מצוה עליכם מעתה ללמוד את החיבור ביניכם לשאר הבריות העוסקים בישובו של עולם, לראות את נקודות האור והזכות שיש במעשיהם, ולמצוא את הדרך להקרין עליהם מאור תורתכם וקדושתכם, להתחבר עליהם ולרומם אותם. על ידי החיבור הקדוש, תתגלה התרומה הקדושה והערך הפנימי, שיש בכל אחד מישראל, כדברי רבי שמעון בן לקיש (חולין צב, א):

"אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה - אלו בעלי בתים, אשכולות שבה - אלו תלמידי חכמים, עלין שבה - אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה - אלו ריקנים שבישראל; והיינו דשלחו מתם: ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא."[תרגום: יבקשו רחמים האשכולות (תלמידי החכמים) על העלים (עמי הארץ) שאילמלא העלים לא היו מתקיימים האשכולות].

כשיצאו מהמערה, רבי אלעזר היה מכה ורבי שמעון מרפא, ורבי שמעון אמר לבנו: "בני, די לעולם אני ואתה". כי בתקופה ששהה במערה שנים עשר חודש נוספים, השתנתה שיטתו של רבי שמעון מן הקצה אל הקצה, והודה לשיטת רבי ישמעאל, שהרבים אינם יכולים להיות בדרגה גבוהה, והם צריכים לעסוק גם בדרך ארץ יחד עם לימוד התורה. כי התורה הפנימית לימדה אותו, שדרכו היא דרך ליחידים ואינה דרך הראויה לרוב - "רבים עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם" (ברכות שם) - "היינו רבים דווקא כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפחות אף שעה מועטת לשם עסק פרנסת מזונות כלל" (נפש החיים שער א, פרק א). לכן אמר לבנו רבי אלעזר: "די לעולם אני ואתה", כי דרכם אינה מתאימה לרבים, ומוטל על שניהם להאיר את הדרך לאחרים.

אבל דעתו של רבי אלעזר בנו לא התיישבה, עד שראו אדם זקן, רץ בערב שבת עם שני הדסים לכבוד שבת. שאל אותו רבי שמעון, למה אינו מסתפק בהדס אחד? וענה לו הזקן : אחד כנגד זכור, ואחד כנגד שמור. אמר רבי שמעון לבנו: "ראה כמה חביבין מצוות על ישראל", והתיישבה דעתם.

רבי שמעון שעסק בתורה הפנימית במערה, וחזר למערה בשנה השלוש עשרה, הבין בשנה זו שעליו ללמוד לחפש את האור הנשמתי הפנימי שבכל נפש מישראל, שכולם מלאי זכויות כרמון.

עתה בצאתו מהמערה לימד את בנו, כיצד מגלים את נקודת האור הפנימי המתגלה בכל נשמה ישראלית: יש להתבונן בזקן שרץ לפני כניסת השבת, שהרי אדם זקן שאין דרכו לרוץ, ואף על פי כן הוא מתאמץ לרוץ ולעסוק במצוה. הזקן אף מהדר במצוה יותר מתלמידי חכמים, שהרי די לו בהדס אחד, והוא מהדר ולוקח שני הדסים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.

מעשה זה יישב את דעת האב - רבי שמעון, ודעת הבן - רבי אלעזר, כדברי הרב זצ"ל בעין אי"ה:

"ולא הצטערו עוד על חיי עולם, הנבלעים בחיי שעה, בראותם כי גם בחיי שעה, יש לישראל קישור אמיץ לחיי עולם. וזה הקישור, הוא מחדש ונותן כח לכושלים ועייפים, להיות זריזים לעבודת הקדש, גם בימי זיקנה ושיבה. ועילוי הקדושה הזאת, של הפיכת טבע הזיקנה הכבדה, לזריזותה של הילדות, דבר זה אי אפשר לצאת אל הפועל, כי אם על ידי פעולות החול, כשהן מתפרצות.... לעלות אל הקודש".