פרשת פקודי

"המשכן משכן העדֻת..."

חכמינו ז"ל דרשו: "מהו 'משכַן משכַן' שתי פעמים? ...שנתמשכן (נחרב המקדש) שתי פעמים על ידיהם (של ישראל). ומהו 'עדות'? ...עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל". (שמות רבה פרשה נא - אות ג' וְד')

בדברים אלה הביעו חז"ל את אמונתם הצרופה שחרבן (שריפת) בית מקדשינו אינה בגדר של שריפת כלַיָה אלא בגדר של מַשכוֹן (העברת חפצו של הלווה זמנית לידי המלווה). ומה בין כלַיָה למשכון? אם אחד מכלֶה איזה חפץ, הוא אבוד ממנו ומכל אדם לעולם ולא תועיל בזה שום חרטה, אבל אם החפץ נמסר כמשכון - הרי ביד הלווה לפדותו כאשר ישיב את חובו למלווה, והחפץ יוחזר לו כמקודם.

לעם ישראל מחויבות מתמדת לשלם לבורא עולם על חסדיו המרובים המגיעים אלינו על ידי קיום תורה ומצוות. כאשר מזניחים מחויבות זו אנו נשארים חייבים לו (ית"ש) כמו לווה למלווה; ובעיני בשר ודם מצב זה מצטייר כאילו נשרפים עציו ואבניו של המקדש והוא מתכלה;

דרשת חז"ל הנ"ל מסייעת לנו להבין, שאין כאן כליה כלל, כי במציאות נשמת המקדש עולה לשמים וכך מתמשכנת אצל הקב"ה עד שחוזרים בתשובה; ואז חוזר אלינו המקדש כבימי קדם. על פי ראייה זאת בית שני שימש עדות שיש סליחה לישראל על עוונות בית ראשון; וכן בעתיד בית שלישי יעיד שיש סליחה לכל עוונות ישראל מימי בית שני ועד אותו היום.

אמונה זאת מביע עם ישראל שלש פעמים ביום מאז החורבן באמירת הלשון: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת..." והיא זאת אשר הצמיחה את תנועת התחייה לפני כמאתיים שנה, ואת ההסתדרות הציונית העולמית לפני כמאה ועשרים שנה והיא מוסיפה להפיח חיות ונשמה במדינת ישראל גם היום.