פרשת שופטים

מיוחדת היא פרשית מינוי מלך המופיעה בפרשת השבוע שלנו בכך שרשומות בה רק המגבלות והחובות של המלך בלי להזכיר אף זכות יתר אחת. בין המגבלות צוין איסור להרבות סוסים, והאיסור גם מנומק; והנה לשון הכתוב: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס; וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". (דברים י"ז / ט״ז)

הבנתנו היא שכתוב זה רוצה להסביר שהיות ומצרים בימי המקרא היתה המרכז העולמי לסחר בסוסים, רכישת סוסי מלכות ישראל במספר גדול היתה מחייבת שליחת משלחות רכש, ואנשיהן עלולים הין לשבת במצרים זמן ממושך ואולי אפילו היו משתקעים בה; והרי הקב״ה אסר על ישראל לשוב מצרימה לאחר שהוציא אותם משם.

ביחס לשיבה מצרימה נמצא כתלמוד ירושלמי (סוכה פרק ה' / הלכה א') מאמר בשם התנא רבי שמעון בר יוחאי הקובע שבשלושה מקומות התורה הזהירה את ישראל שלא לשוב למצרים. על בסיס זה פסק הרמב״ם (הלכות מלכים כ״ה / פ״ז) "מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים" ואף מנה את שלושת הפסוקים המזהירים בתורה שלא לשוב מצרימה.

האחד הוא הפסוק שהבאנו בתחילת דברינו לעיל.

השני הוא בסוף פרשת התוכחה שבפרשת "כי תבוא" (דברים כ״ח ס״ת) המאיים: "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה..."

והשלישי הוא הכתוב העיקרי ששני הראשונים נשענים עליו: והוא מה שיצא מפיו של משה רבינו על שפת ים סוף, עת חרדו בני ישראל מהצבא המצרי האדיר הרודף אחריהם וכך אמר: "אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". (שמות י"ד / י"ג)

המתבונן בהיגד זה שנאמר על ידי משה בשם ה' יראה בנקל שלשון הכתוב ברכה והבטחה טובה היא, ולא צווי; ואם כן תמוהה כיצד הבינו חז״ל שהוא מקור לאיסור; וכמו כן שני הכתובים האחרים המתבססים עליו?

התעורר להקשות קושיה זו הרב ברוך הלוי עפשטיין זצ״ל בעל ספר "תורה תמימה" ותשובתו משמעותית וחשובה לנו מאוד, לדעתו הבטחה אלוקית טובה המפורשת בכתוב היא ביטוי מובהק לרצון הבורא (ית"ש); וממילא נובע מגלוי רצון זה החיוב אצלנו לפעול ככל שנוכל למען הגשמת הרצון הזה במלואו, ומאידך גם האיסור לפעול פעולה נגדית אשר תבטל או תעכב את הגשמתו.

אחת ההשלכות המעשיות והאקטואליות של הגישה הנ״ל היא מחויבות שלנו בעת הזאת ובכל הזמנים להביא להגשמה את הבטחת הבורא לתת לאבותינו ולנו את ארצנו לרשתה ולשבת בה; ומצד השני בוודאי נאסר עלינו לפעול פעולות כל שהן המנוגדות לרצון האלוקי זה.