קדושת הארץ וט"ו בשבט

הקדושה הרוחנית של הארץ

קדושת הארץ מתחלקת לשתיים: האחת, מבחינת המעלות הרוחניות שלה, ולדעת רוב הראשונים היא מזמן שהארץ נתנה לאבות. והשניה, לעניין חיוב המצוות התלויות בה, שהיא מתקופת יהושע.

יש לברר האם מטרת מצוות ישיבת א"י היא כדי לקיים את המצוות התלויות בה, וכאשר נוצר מצב שאין בארץ קדושה לעניין המצוות התלויות בה, אין חיוב לשבת בה, או שמצוות ישיבת א"י עומדת בפני עצמה ללא קשר למצוות התלויות בה.

כתב ה'כפתור ופרח'[1]: "קדושת הארץ כולה לגבולותיה המוגבלים בתורה וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת השם מקדושה ראשונה ולהלן בדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותנו היום". דהיינו, אפילו אם מדאורייתא בטלו המצוות התלויות בארץ, אין זה מעכב את מצוות יישוב א"י. כמו שעבר הירדן לא נתקדש בכיבוש עולי בבל לעניין המצוות התלויות בארץ, ובכ"ז הגר שם מקיים מצוות יישוב א"י.

ומפורש יותר כתב מרן הרב קוק זצ"ל[2]: "...ארץ ישראל דומה בזה לתלמוד תורה, ותלמוד תורה אף על פי שהוא מביא לידי מעשה המצוות כולן, אבל היא עליונה וחשובה בפני עצמה, עד שאפילו כשלומדין מה שאי אפשר לקיים כלל אין שיעור למעלת הלימוד ההוא, ועוד הוא גדול באיזה פנים מן הלימוד שאפשר לקיימו במעשה... כמו כן היא קדושת ארץ ישראל (שאפילו אם אנו נמנעים מלקיים מקצת המצוות התלויות בה, מכל מקום קדושתה בעינה עומדת) כי עצם ישיבת ארץ ישראל מצד עצמה שקולה כנגד כל המצוות שבתורה... שעיקר קדושתה של ארץ ישראל היא הישיבה בה בעצמה".

הנה כי כן, הקדושה הרוחנית של א"י ומעלותיה וכן מצוות יישוב א"י קיימות לעולם ואינן מותנות כלל בדרגת חיוב המצוות התלויות בה.

קדושת הארץ לעניין מצוות התלויות בה

א"י נתקדשה פעמיים: בזמן כיבוש עולי מצרים ע"י יהושע בן נון ובזמן עולי בבל ע"י עזרא.

יהושע כבש את הארץ וקידשה לעניין המצוות התלויות בה.

נשאלת השאלה: האם עצם הכיבוש מקדש את הארץ, או שצריך לבצע מעשה כלשהו שיחיל את הקדושה בפועל.

ה'דבר אברהם'[3] מביא את הגמרא[4] ש"עמון ומואב טהרו בסיחון" וכן את דברי התוספות במקום[5], ומוכיח מהם שעצם כיבוש ע"י מלכות מהווה קנין, ולכן מלך שכבש מדינה מותר (ליהודי) לקנות ממנו קרקע או זכיוון על שטח מסוים.

אולם על הגמרא[6] האומרת "הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כדי שייסמכו עליהם עניים" מביא הרמב"ן[7] גירסה אחרת: "הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא קדשום" - משמע שהרמב"ן סובר שצריך מעשה שיחיל את הקדושה בנוסף לכיבוש.

רש"י[8] אומר לגבי הוספה על א"י: "לא פירש לי במה מקודשים ערי ארץ ישראל". אמנם, על מחנה לוויה אומר ה'אור שמח'[9] שא"א להוסיף מפני שהמדות מפורשות בנביא - ת"ק אמה על ת"ק אמה, אך על מחנה שכינה בבית המקדש אפשר להוסיף וכן על ירושלים (לעניין אכילת מע"ש וקדשים קלים). אומר הרדב"ז[10] שהוספה זו הינה באמצעות קדושת פה, וכ"כ המאירי[11]: "וקידוש האמור בארץ אינו בתודות ושיר, שאין קדוש תודות ושיר אלא בתוספת העיר והעזרות אלא קידוש במאמר ובחזקה שמחזיקין בה בתורת ארץ ישראל". דהיינו, המלך או הממונים מטעמו צריכים לומר שחבל ארץ זה שנכבש הוא קדוש בקדושת א"י לעניין המצוות התלויות בה.

הרמב"ם פוסק לעניין קדושת בית המקדש, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ולעניין א"י - קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, וכאשר כבש נבוכדנצר את הארץ בטלה קדושתה לעניין המצוות התלויות בה.

ומסביר הרמב"ם[12]: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדשן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, (והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים). אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיוון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל. וכיוון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום, ואע"פ שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה".

ה'כסף משנה' שואל על הרמב"ם שתי שאלות: האחת, מדוע לפי הרמב"ם חזקה עדיפה על כיבוש, ולא בטלה משנלקחה הארץ מידינו על ידי הרומאים בחורבן בית שני, כשם שבטל הכיבוש בחורבן בית ראשון. עוד מקשה הכס"מ, מדוע התיישבות ישראל בארץ אחר כיבוש יהושע אינה נחשבת לחזקה, ואם כן חזקה עם כיבוש לכאורה עדיפה על חזקה בלבד. הכס"מ נשאר בצ"ע.

במשנה בסוף מסכת עדויות[13] מובאת מחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע אם מקריבים קרבנות אף על פי שאין בית ואין חומות לעזרה. התויו"ט מעיר על משנה זו בקצרה, והדברים מופיעים בהרחבה בשו"ת 'חתם סופר'[14]: כיבוש נבוכדנצר הפקיע את קדושת הארץ, וכיבושם של הרומאים לא הפקיע את קדושת הארץ משום שקרקע אינה נגזלת[15], וכל קרקע שכבשו הנוכרים בארץ ישראל אינה שלהם ואינה נקנית להם ונשארת ברשות ישראל. יוצא הדופן היחיד בדין זה הוא כיבוש הארץ על ידי נבוכדנצר משום שהיה על פי נבואה מפורשת. ה' נתן לו לכבוש את הארץ, ולכן לכיבוש שלו יש תוקף להפקיע את קדושת הארץ הראשונה. אבל כיבושם של הרומאים לא היה על פי נבואה[16] והוא בגדר גזלה, ומכיוון שקרקע אינה נגזלת נשארה קדושת הארץ בתוקפה[17]. (קדושת א"י פקעה אמנם ע"י כיבוש נבוכדנצר, אך לא קדושת המקדש, שכן מקום המקדש קדוש בגלל קדושת שכינה, ושכינה אינה בטלה לעולם אפילו על ידי כיבוש שנעשה על פי נבואה).

לאור זאת מובן מדוע כיבוש נבוכדנצר יכול להפקיע את כיבוש יהושע, אולם עדיין לא מובן מדוע יכול היה כיבוש נבוכדנצר להפקיע חזקה שישבו בה ישראל, ואילו הרומאים לא יכלו בכיבושם לבטל את החזקה. על כך עונים התויו"ט והחת"ס[18] באמצעות יסוד חשוב בדרכי הקניינים: מושג של קניין בחזקה יכול להיות רק כאשר יש 'דעת אחרת מקנה', כלומר, המוסר נותן ברצונו את הדבר הנקנה, אולם כשאין 'דעת אחרת מקנה' יש בעיה בעצם קניין החזקה. בכיבוש יהושע לא הייתה 'דעת אחרת מקנה' אלא רק כיבוש מידי עמי כנען. ובאמת, מלך שכובש אינו צריך קניין אלא עצם הכיבוש הוא הקניין שהתורה התירה ונתנה לו דין של קניין. לעומת זאת, בתקופת עזרא עם ישראל קיבל את ארץ ישראל מידי כורש המלך שכבש את הממלכה מנבוכדנצר, ולכן הייתה 'דעת אחרת מקנה' וקניין על ידי חזקה.

כעת מתורצות שתי קושיותיו של הכס"מ על הרמב"ם. על הקושייה מדוע לא בטלה החזקה כאשר כבשו הרומאים את הארץ, תרצנו שאין קרקע נגזלת ואין לכיבושם תוקף כיוון שלא כבשו על ידי נבואה[19]. ועל הקושייה מדוע ההתיישבות בארץ אחר כיבוש יהושע אינה נקראת חזקה, תרצנו שבכיבוש יהושע לא הייתה 'דעת אחרת מקנה' ואין יכולת לקניין חזקה לחול, ולכן אתי כיבוש ומבטל כיבוש.

קידוש עזרא - מדאוריתא או מדרבנן

האם לקידוש עזרא יש תוקף מדאורייתא או רק מדרבנן?

כתב הרמב"ם[20]: "התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן. שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י ובזמן שיהיו כל ישראל שם. שנאמר כי תבואו, ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. לא כשהיו בירושה שנייה שהייתה בימי עזרא שהייתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה". דהיינו, חיוב תרומה הוא מדרבנן (כמו חלה[21]), מפני שצריך להתקיים התנאי "בבואכם - בביאת כולכם"[22], וכיוון שבזמן עזרא לא עלו כולם - לא נתקדשה הארץ גם לעניין תו"מ. דין כלאיים וערלה בארץ אינו מפורש ברמב"ם, אך אפשר לדייק מדבריו דלעיל: אם התוקף של קדושת עזרא הינו מדרבנן, מדוע היה צריך הרמב"ם להשוות תרומה לחלה? אלא משמע שבאמת חיובם מדאוריתא, ורק חלה ותו"מ חיובן מדרבנן כיוון שלא נשלמו התנאים הנדרשים כדי להתחייב בהם מדאורייתא. הראב"ד[23] חולק וסובר שרק חלה חיובה מדרבנן, אך תו"מ חיובן מדאורייתא מפני שאינם מותנים בביאת כולכם, וקי"ל כרבי יוחנן[24] שתרומה בזמן הזה חיובה מדאורייתא. משמע שקדושת עזרא היא מדאוריתא. הרמ"א[25] מביא את שיטת הראב"ד, אך אומר שלא נהגו כמוהו.

המצוות התלויות בארץ

גם על מצוות שביעית בזה"ז לא כתב הרמב"ם בפירוש האם חיובה הוא מדאורייתא או מדרבנן.

הכס"מ[26] הבין בדעת הרמב"ם שעבודה בקרקע אסורה מדאורייתא, ושמיטת כספים אסורה מדרבנן לכו"ע כיוון שחיובה תלוי ביובל, כמובא בגמרא[27] "וזה דבר השמיטה שמוט - בשתי שמיטות הכתוב מדבר", ורק שמיטת כספים הוקשה ליובל אך לא שמיטת קרקעות.

אלא שהכס"מ עצמו בשו"ת 'אבקת רוכל'[28] פוסק ששביעית בזה"ז דרבנן, (ומדבריו בשו"ע יו"ד לא משמע שחזר בו).

גם גדולי המפרשים[29] סוברים שחיוב שביעית בזה"ז הינו מדרבנן. מהר"י ענגיל כתב ספר בשם 'אוצרות יוסף' בו הוא מוכיח שחיוב שביעית בזה"ז לדעת הרמב"ם הוא מדרבנן. וכן מפורש ברמב"ם כת"י תימן[30], שבזמן שאין היובל נוהג, נוהגת שביעית בארץ מדבריהם. וכך הכריעו מרן הרב קוק[31] והחזו"א[32]. הנפק"מ היא לעניין מכירת האדמה לנוכרי בשמיטה: אם היום חיוב השמיטה הוא מדאורייתא, א"א למכור לנוכרי, כיוון שהרמב"ם סובר שאין קניין לנוכרי להפקיע את הארץ מקדושתה, אך אם חיובה מדרבנן, יש קניין והמכירה תחול[33]. מובא ב'ספר התרומה'[34] שכיוון שחיוב שביעית בזה"ז הינו מדרבנן, יש קנין לנוכרי להפקיע את הארץ מקדושתה.

המחלוקת נובעת מהשאלה כיצד לפרש את הגמרא דלעיל[35], האם רק שמיטת כספים תלויה ביובל, אך שמיטת קרקע לא, או שגם שמיטת קרקע תלויה ביובל, והדגשת הגמרא את שמיטת כספים נובעת מכך שמצווה זו הינה ייחודית לשמיטה ואינה קיימת ביובל, ואילו שמיטת קרקע נוהגת גם ביובל, ולכן חיובה בזה"ז מדרבנן [מצוות היובל לכו"ע אינה קיימת היום מפני שאין רוב יושבי הארץ עליה].

אמנם, מהעובדה שהכס"מ ר"ל בדעת הרמב"ם ששביעית בזה"ז מדאורייתא, משמע שקדושת עזרא הינה מן התורה, אלא שבחלה ובתו"מ לא מתקיים תנאי הכרחי לחיוב המצווה שהוא "ביאת כולכם", ולכן חיובם מדרבנן, אך דברים שאינם תלויים ב"ביאת כולכם" כמו כלאיים או ערלה חיובם מן התורה. ואכן, הנצי"ב[36] וה'ערוך השלחן העתיד'[37] סוברים ששמיטת קרקעות בזה"ז חיובה מדאורייתא, אולם נראה לענ"ד שאם הם היו רואים את הגרסה המתוקנת (בהוצאת הרב שבתי פרנקל ובהוצאת הרב יוסף קאפח[38]) בודאי היו חוזרים בהם ומסכימים גם הם שלדעת הרמב"ם שביעית בזמן הזה מדרבנן.

עוד נפק"מ אם חיוב תרו"מ מדאורייתא או מדרבנן היא כאשר יש ספק, שהרי ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא, וכן אם יש בררה או אין בררה, כי בדאורייתא אין בררה ובדרבנן יש בררה. כגון, הרוצה להפריש תו"מ בלח ואין לו שני כלים, יכול לומר את נוסח ההפרשה "מה שאני עתיד להפריש" על סמך מה שיישאר בסוף שיהיה לתו"מ, כיוון שחיובם מדרבנן. ואכן כך פוסקים הרמב"ם[39] והמחבר[40], ואילו לפי הראב"ד א"א לעשות כן.

חיוב חלה בארץ הינו מדרבנן לכו"ע, ובחו"ל אפילו קל יותר, ולכן אם לא הפריש מעיו"ט, יכול לומר שהנותר בסוף יהיה חלה, אך בארץ א"א לעשות כן, כיוון שעיקר חיוב חלה מן התורה הוא בארץ. אולם כתב הרמ"א[41] שאפשר לגלגל ביו"ט עוד עיסה החייבת בחלה ולשים את שניהן יחד ולהפריש מן העיסה גם על הכיכרות שנאפו אתמול. גם דגן המיובא מחו"ל חייב בחלה מפני שמקום גילגול העיסה הוא הקובע לעניין חלה.

[נשאלתי ע"י בני חבורה שאפו מצות עבודת יד בערב פסח ושכחו להפריש חלה וכבר נכנס יו"ט, מה לעשות במצות. עניתי שא"א להפריש מהן ביו"ט, וממילא א"א לאכלם. בחו"ל היו יכולים להפריש מהנותר בסוף].

ט"ו בשבט

המשנה[42] אומרת: "באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות".

מבארת הגמרא, שהניטע ארבעים וארבע יום לפני ר"ה - מחשבים שבועיים לקליטה[43], ושלושים יום בשנה החשובים כשנה, ממילא בר"ה מסתיימת שנתו הראשונה במניין שנות הערלה. עוד מבארת הגמרא, שהפירות החונטים באילנות מט"ו בשבט והלאה יונקים מגשמי השנה החדשה, ולפי זה נקבע לאיזו שנה לשייך את הפירות, האם לשנת מע"ש או מעשר עני[44], כיוון שקים להו לחז"ל שעד ט"ו בשבט יורדים רוב גשמי השנה[45]. כתוב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", ודרשו חז"ל[46] שאין מפרישין משנה על חברתה, ואפילו בדיעבד הפרשה כזו אינה מועילה.

בפשטות חנטה היא נשירת הפרח ותחילת קצת מהפרי, אולם רבי אליהו מגריידיץ[47] ביאר בדעת הרמב"ם, שחנטה היא עונת המעשרות המוזכרת במסכת מעשרות, דהיינו, הזמן שהפרי קיבל את הבסיס המינימלי והוא ראוי בשעת הדחק, וכן הבין הרב קוק בדעת הרמב"ם[48]. המאירי[49] הביא את שני הפירושים הללו והכריע כהפירוש שצריך להיות פרי ממש.

הנצי"ב[50] מבחין בין "משיכניס שליש" שכוונתו לשליש משקה וזהו זמן חיוב מעשר, ובין "משיביאו שליש" שמשמעו שהגיע לשליש גידולו שהוא המדד למנין שנות המעשר.

הרמב"ם[51] פוסק ששתיל שניטע מ"ד יום לפני ר"ה ועברו ג' ר"ה, עד ט"ו בשבט הפירות עדיין ערלה, מפני שלא עברו על הנטיעה ג' שנים שלמות. אולם אם נטע בער"ה (וממילא בר"ה לא עלתה לו שנה) לאחר ר"ה הרביעי, אף פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט לא יהיו ערלה, מפני שעברו עליהם ג' שנים שלמות.

כך משמע גם מרש"י שכתב[52]: "ואף על פי שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ראש השנה של שנה רביעית מיד - עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה, שאף על פי שראש השנה תשרי לנטיעה - חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד חמשה עשר בשבט".

בעל המאור[53] חולק על הרמב"ם ואומר שאין כאן עניין של כיוון שהקלנו בתחילתו החמרנו בסופו, ופירות האילן מותרים רק בט"ו בשבט אף אם עברו ג' שנים שלמות.

המחבר[54] הביא את שתי הדעות ולא הכריע, לכן יש להחמיר. למעשה היום בארץ אין כ"כ נפק"מ כי באקלים של הארץ אין כמעט פרי שיחנוט בין תשרי לט"ו בשבט (אולי רק אבוקדו).

לעניין ירקות הולכים אחר לקיטה לפי א' בתשרי.

הרמב"ם כותב שאתרוג כיוון שגדל על כל מים וצריך להשקותו, הוא כמו ירקות והולכים אחר לקיטתו, אך יש ראשונים שדנים גם אתרוג כמו שאר האילנות והולכים אחר חנטה.

ט"ו בשבט לעניין שביעית

שנת השמיטה נמשכת מתחילת תשרי עד סוף אלול. השאלה היא האם הפירות החונטים בשנה השמינית עד ט"ו בשבט יהיו קדושים בקדושת שביעית, שהרי מבחינת ערלה הם שייכים לשנה הקודמת.

רוב הפוסקים[55] וכן הרב זצ"ל[56] הבינו בדעת הרמב"ם שלעניין שביעית אין שום משמעות לט"ו בשבט, אלא רק מה שגדל בין א' בתשרי לכט' באלול קדוש בקדושת שביעית.

אך השל"ה נדחק בדעת הרמב"ם וסובר שגם לעניין שביעית הקובע הוא ט"ו בשבט, ולכן מה שגדל עד ט"ו בשבט של שביעית - אינו קדוש, ומה שגדל עד ט"ו בשבט של השמינית - קדוש.

ט"ו בשבט כיום מיוחד

ט"ו בשבט אינו מוזכר כחג, אולם כתב הרמ"א[57] שאין בו נפילת אפיים. לכאורה קשה, מדוע זכה ט"ו בשבט להחשב כיום מיוחד יותר משאר ימים שאין נופלים בהם אפיים?

אלא שיש כלל שפרט המוזכר בתוך קבוצה כלשהיא מקבל את דין הקבוצה. כגון, "עשר נטיעות ערבה וניסוך המים - הלכה למשה מסיני"[58], וכיוון שניסוך המים יכול להיות רק כשביהמ"ק קיים, כך גם שאר הדברים. לכן, כיוון שט"ו בשבט נזכר בתוך ארבעה ראשי שנים הוא נחשב קצת כחג.

בחו"ל נהגו לאכול בט"ו בשבט פירות מא"י כדי להוקיר את א"י ולהביע את הקשר אליה[59]. יש הנוהגים לעשות סדר ולומר תיקונים, וע"פ החכמה הפנימית מתפללים ביום זה על אתרוג מהודר[60].

גבולות הארץ

את המצוות התלויות בארץ צריך לקיים בגבולות המופיעים בפרשת מסעי - מהר ההר בצפון עד נהר מצרים בדרום. גבולות ההבטחה לאבות אינם מתאימים למובא בפרשת מסעי, אך אפשר לתרץ שאלו הגבולות המקוריים ולאחר חטא המרגלים צומצמו הגבולות כמובא בפרשת מסעי.

בשנת הארבעים אומר מרע"ה לכלל ישראל "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם"[61]. אומר הרמב"ן[62]: "שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם, והמצוות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל", דהיינו, אם מלכות ישראל תכבוש עוד שטחים לאחר שכבשו את כל א"י, אפשר להחיל עליהם קדושה[63].

עוד מבאר הרמב"ן, שיש חיוב לכבוש את כל השטח שבגבולות אלו ולבער ממנו את הע"ז. לכאורה גבול זה לא תואם את מש"כ בפרשת מסעי ששם הגבול הצפוני הוא הר ההר. גם מש"כ בתחילת פרשת דברים[64] "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" שונה ממש"כ בפרשת מסעי[65].

לענ"ד נראה לומר שיש כאן שני עניינים שונים:

א. מצווה לכבוש את הארץ לגבולותיה.

ב. חיוב לחלק בגורל לשבטים.

לפי הרמב"ן החיוב לכבוש הוא עד נהר פרת, אך החלוקה לשבטים היא עפ"י מש"כ בפרשת מסעי, שנאמר "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה... זאת הארץ אשר תתנחלו אתה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה". את עבר הירדן לא חילק מרע"ה לפי גורל אלא לפי ראות עיניו, מפני שחלוקת הארץ בגורל היא רק בא"י העיקרית.

לכן, הגבולות המתוארים בפרשת עקב מציינים את השטח שחייבים לכבוש, אך החלוקה לשבטים היא רק בגבולות המפורטים בפרשת מסעי.

גם בספה"מ[66] כותב הרמב"ן: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה", ולא מפרט את הגבולות המוזכרים בפרשת מסעי, מפני שהחיוב לכבוש חל על הכל.

נמצא שלשיטת הרמב"ן אם יש כח ביד עם ישראל, חייבים לכבוש עד עירק ולבער את כל הע"ז בשטח זה.

לפעמים יש מצב שעם ישראל כובש שטח אך אין לו כח להוריש את יושביו הגויים, כמובא בספר שופטים[67]: "וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וכו'", ולא הורישו אותם, אלא רק הטילו עליהם עבדות ומיסים.

הפוסקים דנים האם כיבוש כזה מחיל קדושה על הארץ או לא. בגמרא[68] העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. ויש מחלוקת ראשונים האם פטר לגמרי, רק דמאי, או רק מירקות שגם בא"י ממש החיוב הוא רק מדרבנן. ממשיכה הגמרא: "מתקיף לה יהודה בריה דר' שמעון בן פזי, ומי איכא למאן דאמר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא והכתיב ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה". ופרש"י "אלא הניחום למס עובד ויושבים ביניהם". משמע מדברי הגמרא, שכיבוש אפילו ללא הורשה שמיה כיבוש והשטח נחשב כא"י, אם כי מהירושלמי משמע שלא.

י"א שנחל מצרים הוא הנילוס ועד אליו מגיעה א"י. המקלים ביותר שהם רס"ג[69], כפתור ופרח[70], אבן עזרא[71] ורדב"ז[72], סוברים שהגבול הדרומי הוא ואדי אל עריש. גבול הארץ המצומצם ביותר בצפון הוא בירות.

[1]. פ"י. [2]. מבוא ל'שבת הארץ' אות טו. [3]. ח"א סימן י. [4]. גיטין לח ע"א. [5]. ד"ה אבל בחזקה. [6]. יבמות טז ע"א. [7]. שבועות טז ע"א ד"ה דילמא, וכן ב"ב נו ע"א ד"ה שעיר. [8]. שבועות טז ע"א ד"ה וקידשום. [9]. הלכות בית הבחירה פ"ו ה"י. [10]. על הרמב"ם הלכות תרומות פ"א ה"ה. [11]. 'בית הבחירה' מגילה י ע"ב. [12]. הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז. [13]. פרק ח משנה ו ד"ה שקדושה. [14]. חלק יו"ד סימן רלג. [15]. סוכה ל ע"ב, ב"ק צה ע"א. [16]. אמנם יש רמזים על כך בתורה כפי שמביא הרמב"ן במקומות אחדים (כגון: ויקרא כט, טז), אבל אין זו נבואה מפורשת. [17]. יסוד זה שקרקע אינה נגזלת שימש אצל הגאונים, ומובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ד סימן תקלו) שהראשונים השתמשו בכלל הזה לגבי קנין אגב, שאדם יוכל להקנות חפץ למישהו אגב ארבע אמות קרקע שיש לו בארץ ישראל. והיכן נמצאת קרקע זו? הגאונים מסבירים שלכל יהודי יש קרקע בארץ ישראל מפני שקרקע אינה נגזלת, ואף על פי שאין לו קרקע כי הוא כרגע בגולה, יש לו קרקע בארץ ישראל. [18]. שם. [19]. בספר 'מאמרי הראי"ה' עמוד 252 'נאום על יישוב א"י' כתב הרב זצ"ל שכאשר עם ישראל גואל קרקעות מן הערבים ומשלם עליהם, אין זה מצד הדין, מפני שקרקע אינה נגזלת וכל קרקע בארץ שייכת ליהודים, אלא אם הנוכרי מראה שטר מכירה שהיהודי מכר לו את הקרקע. זה חסד שיהודי משלם על קרקע שהוא קונה מישמעאלי כי לפי דין תורה כל האדמות שייכות לעם ישראל, והמבין יבין. [20]. הלכות תרומות פ"א הכ"ו. [21]. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"כ ה"ג. [22]. כתובות כה ע"א. [23]. הלכות תרומות פ"א הכ"ו. [24]. יבמות פב ע"א. [25]. שו"ע יו"ד סימן שלא סעיף ב. [26]. הלכות שמיטה ויובל פ"ד הכ"ה. [27]. גיטין לו ע"א. [28]. סימן כד, וכ"כ בב"י יו"ד סימן שלא. [29]. 'פאת השלחן' סימן כג ס"ק כג. [30]. רמב"ם (הוצאת פרנקל) הלכות שמיטה ויובל פ"י ה"ט (הלכה יא לפי הר"י קאפח) וז"ל: "ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהג דין עבד עברי... ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם וכו'". [31]. מבוא ל'שבת הארץ' פרקים א-ט, שו"ת 'משפט כהן' סימן נח. [32]. 'חזון איש' שביעית סימן ג. [33]. אמנם החזו"א (שביעית סימן כד) ס"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן, מ"מ סובר דאסור למכור לנוכרי קרקע בא"י משום "לא תחנם". [34]. הלכות א"י ד"ה פסק דף סג ע"א (דפוס ורשא). [35]. ראה גיטין לו ע"א תוד"ה בזמן. [36]. שו"ת 'משיב דבר' ח"ב סימן נו. [37]. הלכות שמיטה ויובל סימן טו ס"ק ג והלאה. [38]. לעיל הערה 30. [39]. הלכות מעשר פ"ז ה"א. [40]. יו"ד סימן שלא סעיף יא. [41]. או"ח סימן תקו סעיף ג. [42]. ר"ה ב ע"א. [43]. כתב ה'מלאכת שלמה' שביעית פ"ב מ"ו, ששתיל ללא גוש או גרעין הנשתל באדמה, נקלט כעבור שבועיים. [44]. בשביעית הפירות פטורים מתו"מ, ויש שתי שיטות מדוע, האם מדין הפקר כמו כל הפקר שפטור או משום דאיקרי קודש, והנפק"מ היא אם יש לגוי שדה בארץ ובשביעית יהודי קנה ממנו פירות, אם נאמר שזה מצד הפקר ברור שהגוי לא הפקיר ואם מצד קודש הרי הם קודש כי אין קנין נוכרי יכול להפקיע מקדושת הארץ. [45]. ר"ה יד ע"א. [46]. בכורות נג ע"ב. [47]. על המשנה מעשרות פ"א מ"א. [48]. 'שבת הארץ'. [49]. ר"ה ד ע"א. [50]. 'מרומי שדה' ר"ה יב ע"ב ד"ה ע"כ נראה. [51]. הלכות מע"ש ונטע רבעי פ"ט ה"ט. [52]. ראש השנה י ע"א ד"ה ופירות נטיעה זו אסורים. [53]. ר"ה על דף י ע"א, דף ב ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה מנא הני מילי. [54]. שו"ע יו"ד סימן רצד. [55]. ראה שו"ת רדב"ז סימן ב' אלפים רכא, מהר"ם סוכה לט ע"ב ד"ה ולשביעית, 'חכמת אדם' שערי צדק פט"ז סעיף ח. [56]. 'שבת הארץ' פ"ד ה"ט. [57]. שו"ע או"ח קלא סעיף ו. [58]. מו"ק ג ע"ב. [59]. אחרי מלה"ע השניה כשהיינו בגרמניה, הביאו לנו בט"ו בשבט חרוב מא"י ועשו מזה חגיגה גדולה. כשהגעתי לארץ, ראיתי שנותנים חרובים לפרות ברפת והתביישתי. [60]. 'בני יששכר' (מאמר חודש שבט מאמר ב׳ אות ב׳). והעיקר הוא שהאתרוג לא יהיה מורכב. וראה בשיעור 'הלכות ארבעת המינים' על הצורך ליטול דווקא אתרוג תימני, כיוון שאתרוג צריך להיות ראוי לאכילה כמו תפוח, כמובא בגמרא (סוכה לו ע"ב) שרבי חנינא אכל מאתרוגו. [61]. דברים יא, כד. [62]. שם. [63]. על סוריה יש מחלוקת תנאים, מפני שדוד כבש אותה לפני שכבש את ירושלים, ראה 'ספרי' דברים יא, כד. וכן תוספות גיטין ח ע"א ד"ה כיבוש יחיד. [64]. דברים א, ז. [65]. גם לא כתוב "נהר מצרים" (שהוא הנילוס) אלא "נחל מצרים" שהוא ואדי אל עריש. [66]. שכחת העשין מ"ע ד. [67]. א, יח. [68]. חולין ו ע"ב. [69]. תרגום רס"ג עה"ת במדבר לד, ה. [70]. פרק יא. [71]. במדבר לד, ה [72]. שו"ת רדב"ז ח"ה סימן ב אלפים רו.